<h1>ארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן י"ח</h1>
<h2>דף צז.</h2>
ומי הוא טועם אם הוא בתרומות קדשים טועם אותן כהן. בשאר איסורים טועם אותן גוי וסומכין עליו אם אמר שאין בו טעם או שהוא נותן טעם לפגם מותר על פיו. ופרש"י ז"ל לא שיודיעהו שאנו צריכין לדעתו שאז אין ראוי לסמוך עליו דילמא הוא משקר אלא שיאמר מסיח לפי תומו. והבעל העטור ז"ל כתב שאע"פ שיודיעהו סומכין עליו משום דלא מרע נפשיה. והר' יונתן הכהן ז"ל כתב דאין סומכין על גוי רגיל למכור בשר מבושל ובקי בטעימה ואם אמר שאין בו טעם או שיש בו טעם אבל טעם רע הוא שפגמו הכל מותר והוא שלא יהיה סופו להשביח. ואם אין שם גוי שיטעום משערין בששים או במאה או במאתים לפי שהוא האיסור.
<h2>דף צז:</h2>
נמצא שקבלה בידם שאחד מששים אינו נותן [טעם] מיהו אי בריר לן דנותן טעם כגון שהוא מדברים שנותן טעם ביותר מתערובתם אין משגיחין בששים ואסור עד שיהא שם [כ"כ] היתר כדי שיבטל הטעם. ומה שאמרו ז"ל [ביצה ל"ח ע"ב] דנותן טעם לא בטיל דוקא כשהוא אסור מצד גופו כגון תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם אבל היתר שקבל טעם מן האיסור אע"פ שהוא נותן טעם בטיל וכן כתבו בתוספות פ"ק דביצה. ומין במינו שנתערבו עם דבר אחר כגון קדרה שיש בה חלב אליה וגריסין ונפל בה חלב כליות ונמחה הכל ונעשה גוף אחד רואין חלב האליה והגריסין כאלו הוא גוף אחד ומשערינן חלב כליות אם הוא אחד מששים בהם הכל מותר ואם לאו אסור. ומין במינו שאמרו שהוא בטל בששים דוקא מין במינו [בלח] דליכא למיקם אטעמיה. בששים פירש דהלכתא מין במינו בטל בששים וכן פסק ר"ת וכתב הר"י מקורביל ז"ל שכן נהגו העולם וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל. ומין במינו דיבש כתבו ז"ל ברובא דחד בתרי בטל אפילו מדרבנן וכן דעת הבעל [התרומה] והראב"ד והבעל ההשלמה ז"ל.
